מדינת ישראל נ' דרך חיים בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשת נאשמים לבטל את כתב האישום שהוגש כנגדם מחמת הגנה מן הצדק.

כנגד הנאשמת 1 הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של העסקת עובדים זרים מבלי לספק מגורים הולמים לפי סעיפים 2(ב)(4) ו-2(ב)(5) לחוק עובדים זרים תשנ"א-1991 (להלן- החוק). הנאשם 2 (להלן- הנאשם) הואשם בהפרת חובתו כנושא משרה לפי סעיפים 5, 2(ב)(4) ו-2(ב)(5) לחוק.

טענות הנאשמים בתמצית

גילו של הנאשם הוא מעל שמונים ומצבו הבריאותי והאישי "אינם סובלים את העמדתו לדין באישומם נשוא כתב האישום".

לנאשם לא נערך שימוע בטרם הגשת כתב האישום ולו היה נערך שימוע היה בנסיבות גילו ומצבו של הנאשם להביא לביטול כתב האישום.

טענות המשיבה בתמצית

הגנה מן הצדק ניתנת רק במקרים קיצוניים, מקרה זה אינו אחד מהם.

מקומם של טיעוני הנאשם ביחס למצבו הרפואי בשלב הטיעונים לעונש.

הנאשם עצמו ביקש להישפט ולכן יכול לבחור לבקש לחזור להליך מנהלי ובקשתו תבחן.

שימוע מבוצע בעבירות פשע, ואילו העבירה בה מואשם הנאשם הינה מסוג עוון.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שאין מקום, בשלב מקדמי זה, להורות על ביטול כתב האישום וכי דין הבקשה להידחות וזאת מהטעמים שלהלן:

הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר –

"(10)הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק, שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן.

אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדקה הותוותה במסגרת ע"פ 4855/02מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (31.03.2005),שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי-

א.בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו;

ב.בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות;

ג.בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.